צפונית - בניה ושירותים הנדסיים בע"מ ואח' נ' אחמד אבו ח'יאל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא – כתוארו אז - ש' סרחאן) מיום 15.7.2010

פסק דין

בעלי הדין באו לידי הסכמה, לפיה בית המשפט קמא יפסוק את הדין בגדרו של סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שכל צד יסכם את טענותיו, כשסכום התביעה הועמד בהסכמה על תקרה של 170,000 ₪. המשיב (התובע) נתן את סיכומיו. משלא ניתנו סיכומי המבקשים ניתן פסק דין לחובתם על סך 170,000 ₪. אחר כך ביקשו המבקשים לבטלו, ובית המשפט דחה את בקשתם. מכאן הבקשה שלפניי.

בראשית הגישו המבקשים הודעת ערעור על ההחלטה. משהוסבה תשומת לבם לכך, כי עליהם להגיש בקשת רשות ערעור, הם ביקשו לראות בערעורם כבקשת רשות ערעור. המשיב מתנגד לבקשה זו.

ככל הצריך למעבר מהודעת ערעור לבקשת רשות ערעור אומר, כי מכיוון שהודעת הערעור הוגשה בתוך 30 יום מיום שנתקבלה בידי המבקשים ההחלטה מושא הערעור, משמע בתוך המועד להגשת בקשת הרשות לערער, יש מקום לקבל את בקשת המבקשים, ולראות את הודעת הערעור כבקשת רשות לערער. אינני רואה כל נזק דיוני שייגרם למשיב כתוצאה מכך.

אשר לבקשה גופה: ובכן לטענת המבקשים, הם לא הגישו את סיכומיהם כיוון שהגישו בקשה לביטול הסכמתם לפסיקה על דרך הפשרה, הואיל והמשיב הציג, במסגרת סיכומיו, ראיות חדשות, שלפי הבנתם את ההסכם הדיוני – לא היה רשאי לעשות. החלטה בבקשתם זו לא ניתנה, ובמקומה ניתן פסק דין, שקיבל את עמדת המשיב במלואה. את בקשתם לביטול פסק הדין הם הגישו במועד, משמע בתוך 30 הימים שעמדו לרשותם.

כל עוד לא ניתנה החלטה בבקשת המבקשים, זו שעניינה ביטול הסכמתם לפסיקה על דרך הפשרה, היה עליהם ללכת בנתיב הדיוני שהותווה, או לכל הפחות לפנות לבית המשפט על מנת שידחה את מועד הגשת הסיכומים עד כי יחליט בבקשה לביטול ההסכמה בדבר הפסיקה על דרך הפשרה. הם לא עשו כן, ובכך כשלו. על כן לא קמה הצדקה לביטולו של פסק הדין מחמת הצדק.

יחד עם זאת היה מקום לביטול פסק הדין, מתוך שיקול דעת הנתון בידי בית המשפט. אף כי היתה זו הפעם השניה בה נתבקש ביטולו של פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, לא התרשמתי, כי הדבר נבע מזלזול מצד המבקשים כלפי בית המשפט, כי אם מתוך התנהלות שגויה שלהם. מכל מקום, הטעם שבאי הגשת הסיכומים שוקל את משקלו, גם הינו נמוך לחובת המבקשים. אלא שמצד שני יש לראות את העובדה, כי בפסיקתו נתן בית המשפט קמא את מלוא הסעד שביקש המשיב במסגרת ההסדר הדיוני (170,000 ₪), בלא שבירר, גם לפי הסיכומים שהניח לפניו המשיב, אם אכן מגיע לו מלוא הסכום. בעיה בעלת משמעות הנני רואה בעובדה, כי שני המבקשים חויבו יחד ולחוד, כאשר התובענה נגד המבקש 2 ביקהש להרים את מסך ההתאגדות. לבד מן הקושי, שאינני רואה כיצד ניתן להתגבר עליו, של הרמת מסך בפסיקה על דרך הפשרה, בלא שנתבררו כלל העובדות, אינני יכול לראות הצדקה לפסוק את מלוא הסכום גם כלפי המבקש 2, על יסוד הרמת מסך, שלא הוכחה כלשהו בהליך המקוצר בו נקטו בעלי הדין.

סיכומם של דברים, גם אם כשלו המבקשים בהתנהלותם, את כשלונם זה ניתן היה לרפא בפסיקת הוצאות, משמע היה מקום לבטל את פסק הדין, ולחייב את המבקשים בהוצאות המשיב.

מכל הטעמים הללו הנני בוחר לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש על פיה ערעור, ולקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא. העניין יוחזר לבית המשפט קמא להמשך בירור.

ההוצאות שראוי היה לפסוק לטובת המשיב במסגרת ביטולו של פסק הדין, יתקזזו כנגד ההוצאות שיש לפסוק כתוצאה מקבלת הערעור שלפניי.

הערבון שהופקד בידי המבקשים יוחזר לידיהם.

ניתן היום, ט' אדר ב תשע"א, 15 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: